הערב סיימנו לתפור את החצאית הראשונה בחוג. חצאית ישרה, עם כיסים.
זה בכלל לא משנה שכבר תפרתי המון חצאיות, וכבר היו לי הרבה תלמידות שתפרו חצאיות.
יש משהו כלכך מרגש בכל יצירה חדשה.
משהו שהתחיל מכלום- חתיכה של בד, נייר ועפרון- פתאום קיבל צורה והפך לבגד שלם ואמיתי.
חצאית לפי המידות האישיות שלי, בצבע שאני אוהבת, ועם כיס או בלי- לפי ההעדפה האישית שלי.
בעיני- חוויית הסיפוק וההצלחה בסיום של פרויקט, אחרי שגוזרים את ה"זנבות" של החוטים מהתפר האחרון, ואולי עוד מעבירים גיהוץ קליל, היא אחד הדברים הכי מרגשים והכי ממלאים מצברים.
היכולת להתגבר על השלב של "איך אני אעשה את זה? אני לא יודע, בטח לא אצליח"
ההתקדמות צעד אחר צעד לפי השלבים- גם אם זה כולל לפעמים תיקון ופרימה של תפר לא מוצלח
העקביות בעבודה גם כשאנחנו רואים מולנו המון חתיכות בד גזורות ולא ברור לנו איך כל החלקים האלה יהפכו למשהו לביש
ובסופו של דבר למדוד את החצאית, לעמוד מול המראה ולהרגיש את הלב שלנו מתרחב מסיפוק
כל אלה ביחד נותנים לנו לחוות הצלחה בצורה הכי אמיתית שלה.
אף אחד לא נולד יודע, כמו שתמיד אומרים לנו. אבל בידינו הבחירה אם ללמוד ולרכוש את הידע.
טמונה בנו יכולת, אנחנו רק צריכים לתת לה להתגשם
וכשאנחנו מחליטים, ולא מוותרים או מתייאשים, אנחנו מצליחים ליצור משהו חדש